חיפוש

על למידה וההפכפכות שבה

כשאנחנו בתהליך למידה של תרגיל/יכולת גופנית חדשה, הרבה פעמים ההרגשה היא שאנחנו עומדים במקום.

שאנחנו לא מתקדמים, לא משתפרים, לא הולכים בכיוון ״הנכון״.

זה מתסכל ולפעמים אפילו מייאש.

הרבה פעמים הדרך הכי טובה לנכס לעצמנו יכולת גופנית הוא לתרגל אותה. שוב ושוב ושוב, עד שהגוף שלנו יודע לעשות אותה.

ויחד עם זאת, בחוויה האישית שלי יש מצבים שבהם צריך לשחרר, להניח משהו בצד לתקופה ולחזור אליו ממקום אחר.


למה?


קודם כל, כי הגוף שלנו חכם. מאוד.

הוא ממשיך ללמוד דברים, לעבור תהליך, להשתנות ולהשתכלל בכל מיני צורות, שאולי הן לא קשורות באופן ישיר למה שניסינו ללמוד, אבל כשניגש לפגוש את הדבר הזה שוב - פתאום זה יהיה אחרת, פתאום משהו יתבהר, יתדייק, יובן.


סיבה נוספת היא שהניסיון לאחוז במשהו, ההתעקשות לעשות עד שנצליח, יוצרת מתח בגוף, ציפייה ולעיתים קבעון. אנחנו תקועים על אותן תבניות שלא עובדות ולא פתוחים ופנויים מספיק לראות את התמונה הגדולה ולנסות לגשת לזה מכיוון אחר.


למה אני מספרת לכם על זה?

כי זה ממש מה שאני חווה עם אחד התרגילים שאני עובדת עליהם ב-3 שנים האחרונות. הוא נקרא מקקו והוא מגיע מהעולם של הקפואירה. הוא דורש שלל יכולות גופניות כדי להצליח לעשות אותו, אבל מעל הכל הוא דורש אומץ. תעוזה לקפוץ אחורה ולהאמין שהידיים שלי יתפסו אותי.


כשרק התחלתי לעבוד על התרגיל הזה הייתי תקועה באותו שלב במשך הרבה זמן ללא התקדמות. אחרי זה יצא שזנחתי אותו לתקופה ארוכה ולאחרונה חזרתי לעבוד עליו שוב. השבוע הייתה לי קפיצת מדרגה נוספת, שאותה בחרתי לחלוק איתכם כאן. קפיצת המדרגה לא קרתה כי לא הצלחתי לעשות את התרגיל המלא, אלא כי הצלחתי להתגבר על הפחד, להעיז ולקפוץ לאחור. באמת לקפוץ. זה לא קרה (רק) כי עשיתי את זה 20 פעם, זה קרה כי משהו בגוף השתנה, כי הגעתי לזה אחרת, כי הגוף עבר ולמד דברים בתקופה הזו ועכשיו הוא קצת יותר יודע איך לגשת לזה.


אני מאמינה שמכאן הדרך לא ארוכה כדי להצליח את התרגיל המלא :)

מאחלת לכולכם סופשבוע נעים ושבוע טוב!


יעל


צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול