אני שונאת את התנוחה הזאת!

לכל אחד מאיתנו יש תנוחות שהוא/היא שונא/ת.

אם לנסח את זה בצורה עדינה יותר - תנוחות שאנחנו לא אוהבים לעשות.

גם לי זה קרה.

למשל, במשך שנים שנאתי לעשות עמידת כתפיים (salmba sarvangasana).

למה?

כי היא הייתה לי קשה, התעייפתי בה והרגשתי שאני לא ״מצליחה״ לעשות אותה. שאני פשוט לא טובה בה.

וזה תסכל אותי. אז כדי לתת ביטוי לתסכול, ייחסתי לתנוחה רגש שלילי, שכאילו נתן הצדקה לתסכול הזה שהרגשתי. מעין הסבר.

תחושה מוכרת?

כשהרהרתי בנושא עלתה אצלי השאלה - מה היא הצלחה בעצם?

להיות בתנוחה יפה?

להיות בתנוחה שנראית כמו התנוחה של המורה שלי?

לבצע את התנוחה טוב יותר משאר התלמידים שאיתי בשיעור?

להצליח להישאר בתנוחה לכמה וכמה רגעים?

היום אני חושבת שהצלחה היא לנסות.

הצלחה היא לקבל את המקום שבו הגוף שלי נמצא בו היום, את היכולות שיש לו ברגע הזה.

הצלחה היא להמשיך ולתרגל, גם את מה שקשה, או לא מובן, או מתסכל.

הצלחה היא לשמוח על זה שפיניתי את הזמן, פרסתי את המזרן ותרגלתי. לא משנה מה קרה בתרגול.

הצלחה היא בעצם העשייה. בהקשבה ובמודעות לעצמי ולגוף שלי. דרך תרגול היוגה.

תמיד יש לאן לשאוף, תמיד נוכל לעשות את התנוחה ״טוב״ יותר.

התסכול הזה יחזור ויצוף, כי הוא מאוד אנושי.

אבל אני משתדלת להזכיר לעצמי ולתלמידים שלי מה חשוב באמת בתוך התרגול.

חשוב ליצור עבורנו את הזמן והמקום לתרגל. להתחבר, להקשיב.

ובתוך בועת הזמן הזו, המרחב הזה שאנחנו יוצרים - יכולים לקרות המון דברים.

ואנחנו פשוט צריכים לאפשר לדברים לקרות. עם כמה שפחות שיפוטיות, ביקורת וכעס.

מוזמנים לשיעורי השבוע:

- יום ראשון 28/11 בשעה 18:00 ובשעה 19:45 בעזה 32

- יום שלישי 30/11 בשעה 20:00 בעזה 32

מאחלת לכולם שבוע טוב וחג חנוכה שמח!

מקווה לראותכם :)